Weinstein Gal
עברית

עמק החולה: אופרה בשלוש מערכות

אלן גינתון

 

פרויקט עמק החולה של גל וינשטיין מתפרש על שתי קומות בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו – קומת הכניסה וקומה א'. התערוכה, שהעבודה עליה נמשכה כשנה, נבנתה לפי מידות המקום שבו היא מוצגת.

הפרויקט מבוסס על דימויים שנוכסו מתוך אלבום התצלומים ההיסטורי המפורסם של פטר מירום: שירת האגם הגווע (1960).1 הספר, שהניב כמה מהדימויים החזותיים שזכו למעמד מיתולוגי בסיפור הציוני של מדינת ישראל (עמק, אדמה וביצה – חלקם נושאים שווינשטיין כבר עסק בהם בעבודותיו), היה פופולרי מאוד בשנות ה-60 ונמצא בזמנו על מדף הספרים בבתים רבים. מירום תיעד בתצלומי שחור-לבן את מצבה של ימת החולה בתהליך ייבושה, שהחל בסמוך להקמת מדינה ישראל, מ-1951 ואילך, ואת הניסיון להפוך 60 אלף דונם משטחה לאדמה ראויה לעיבוד חקלאי.

פרויקט הנדסי שאפתני זה לווה בזמנו בסיסמאות של כיבוש הקרקע, של בניה ושל קידמה, בבחינת "בכל מקום שהיה טבע, תהיה תרבות", בפרפרזה על נוסחת הפרויקט הציוויליזטורי של הפסיכואנליזה: Wo Es war, Soll Ich werden ("בכל מקום שהיה איד, יהיה אגו"). פרויקט פסיכואנליטי זה הומשל על ידי פרויד עצמו למפעל הייבוש של ימה – ימת זוידר שבהולנד – שהסתיים באותה שנה (1932) שבה כתב את המאמר: "זוהי עבודת תרבות הדומה במידה מסוימת למפעל הייבוש של ימת זוידר".2  

ואולם, בסופו של דבר, המפעל הישראלי של ייבוש החולה התברר ככישלון וכפגיעה באיזון הטבעי של האזור, ובשנת 1993 הוחל בפרויקט שחזור החולה ובהצפה מחודשת של חלק מן האזור המיובש.3  בדיעבד, מתארים התצלומים של מירום לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם, אלא גם את סוף עידן התמימות של הפרויקט הציוני המודרניסטי. וינשטיין "ביצע מחדש" אחדים מן הדימויים שבספר, אם כי לא בצילום אלא בתבליטים של צמר פלדה וברצפת MDF. בעבודתו של וינשטייין הדימויים המנוכסים של האגם הגווע משמשים כמטפורות לתחושות עכשוויות של סוף, של אסון וחורבן.

   חלקה הראשון של התערוכה, במפלס הכניסה, מתבסס על תצלום של אדמה מבוקעת: מיצב רחב יריעה, המשחזר בתוך חלל סגור חוויה של טבע ומרחב. הוא מורכב מלוחות MDF שעברו תהליכי גריעה וגילוף, המדמים בשימושם החומרי אדמת חרסית. תהליך העבודה – חלקו ממוחשב וחלקו ידני – התבצע באמצעות שרטוט וחריטה של הדימוי, שראשיתו במפה מפורטת, על כל לוח בנפרד.

חלקה השני של התערוכה כולל עבודות קיר גדולות, שבוצעו בתהליך איטי, דקדקני וסיזיפי לא פחות של הדבקת צמר פלדה – חומר המוסתר בדרך כלל עם חומרי הניקוי מתחת לכיור מטבח ה-MDF – על לוחות עץ. עבודות אלה משחזרות בקנה מידה גדול שישה תצלומים מתוך ספרו של מירום: שלושה תצלומים של צמחית מים באגם החי לפני תחילת תהליך הייבוש, ושלושה תצלומים של האגם הגווע במהלך הייבוש. דווקא "ציורים" אחרונים אלה עתירים במחוות גדולות כביכול, המתקשרות באופן אירוני למהלך הספונטני של ההתזות, הטפטופים והשרבוטים שאיפיינו את המופשט האקספרסיוניסטי הגברי וההירואי של אמצע המאה העשרים. לעומת זאת, "ציורי" צמחיית המים עשויים להזכיר את תחילת המודרניזם ואת חבצלות המים של קלוד מונה.

העבודות קונקרטיות ואשלייתיות בו בזמן, ויש בהן אלמנט חתרני: עבודת הרצפה הגדולה, המביאה את הטבע ה"מדברי" לתוך הגלריה ומאזכרת עבודות מרכזיות של אמנות האדמה משנות ה-60 וה-70, היא חיקוי מלאכותי ומשבש שלהן, ואילו עבודות הקיר המרהיבות והוירטואוזיות, עתירות הצמחיה והמים, הן שחזור מעוות ופרברסי של תצלומי השחור-לבן של מירום. במידה רבה, התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית, את הפרויקטים הלאומיים הגדולים על הפרובלמטיקה והתהפוכות המאפיינות אותם ואת תיעודם האמנותי מבעד לפרספקטיבות של האמנות העכשווית: היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי-פוליטי – ציונות ופוסט ציונות – לבין היחס ההיסטורי-אמנותי: מודרניזם ופוסט-מודרניזם.

עיון מחודש בספרו של מירום בעקבות הפרויקט של וינשטיין מגלה כי מה שנתפש בתודעה ההיסטורית כחגיגת יופי של טבע הולך ונעלם מצד אחד, וכאסתטיקה פופולרית ונוסטלגית מצד שני, מתאפיין גם בתבנית אסתטית-פוליטית מגובשת המעוגנת עמוק בתרבות האירופית. שמו של הספר שירת האגם הגווע, המחבר שירה, טבע ומוות, מצביע על ההיקסמות הפואטית מן הטבע הגווע. למעשה, הנוסחה המקובלת בתרבות אשה=טבע מתקיימת בטקסט של שירת האגם הגווע באופן מובהק, כפי שמתברר כבר מקריאת עמודיו הראשונים: "התארשנו לו ללא תנאי ואהבנו אותו בעיתות מרגוע ובימי זעפו, למדנו את תהפוכותיו ושמחנו בהן [...] חתרנו לבוא בסוד צמחי הקנה" (עמ' 6). וכך, בהתייחס לדברים אלו, אפשר למעשה להמיר את שם ספרו של מירום גם בשם שירת האשה הגוועת. אסתטיקת הטוהר, היופי והשלמות ההרמונית של הקומפוזיציות של מירום, מצייתת לאמרתו של אדגר אלן פו מ-1846 כי "האשה היפה המתה היא ללא ספק הנושא הפואטי ביותר בעולם".

אליזבת ברונפן, בספרה על גופתה המתה: מוות, נשיות והאסתטי (שם גם מצוטט אדגר אלן פו),  מציינת כי "מוות ונשיות מוצבים על ידי התרבות כשתי התעלומות המרכזיות של השיח המערבי [...] הם מייצגים את מה שאינו בר ביטוי, לא מובן, קשה לטיפול, מפחיד, זה שאי אפשר להישיר אליו מבט וחייבים לפקח עליו בעזרת חוקים חברתיים ואמנות".4 ההמרה של הטבע באישה מציגה את צילומי הימה הגוועת – שיש לה שם נקבי: "חולה" – כפרויקט גברי שמערב נוסטלגיה, רצון לגונן, כאב ותשוקה. הארוטיזציה של האישה המתה מועצמת באמצעות קולה – שירת הברבור בסצינת הסיום האופראית שבה היא גוועת, שירה שמעצימה את ממדיה הלא אנושיים.

בספרו קיטש ומוות כולל שאול פרידלנדר בהגדרת הקיטש את הנוסטלגיה אל טבע בתולי ומסתורי ואל תום מיתי המייצג את ראשית העולם, ככמיהה אל אוטופיה ארכאית בעיצומו של העולם המודרני. פרידלנדר מציין כי "אחד המאפיינים של הקיטש הנו דווקא הסחת הדעת ממצבים קיצוניים במיוחד של מוות, על ידי הסבתם לאיזו אידיליה רגשנית".5 ניתן לומר שבאופרה זו החולה מתה ונולדת מחדש בשלוש מערכות: סאגת הייבוש וההחייאה; אלבום התצלומים התיעודי; ולבסוף, עבודת האמנות רחבת היריעה של וינשטיין.

הפרסוניפיקציה המגדרית של אגם החולה נחשפת מתוך שם הספר של מירום באופן נוסף: האגם הגווע הוא  "Nature Morte" , כלומר "טבע דומם", וטבע דומם הוא ז'אנר שזהותו המגדרית אופיינה ותוארה מבחינה היסטורית כנשית, בין השאר בספרו של נורמן ברייסון Looking at the Overlooked.6 פטר מירום לא צילם את מפעל הכיבוש-ייבוש של החולה אלא את מה שהמפעל הזה איים להכחיד, אך באופן פרדוקסלי, גם מפעל ההנצחה של הטבע העומד להיעלם – בצילום הדרמטי והמסוגנן של מירום7 – הפך את הטבע לתרבות.

עמק החולה של גל וינשטיין – לא אגם ולא גווע – המייצר אשליה של הדימויים מן הספר בעזרת פסולת עץ וברזל, מפרק את האירוטיקה האסתטית של הצילומים של מירום. גם בעידן הניכוס, ביצוע מקצועי של דימויים קודמים בתחום האמנות הפלסטית, כלומר במדיום שאינו מניח מראש יותר מביצוע אחד – מקור – במקום שאין פער מובנה (כמו במוסיקה) בין מקור (כתב תווים) לבין הביצועים שלו, קשור בהכרח בפרובלמטיזציה של העבודה המקורית. זהותה של העבודה המקורית מתערערת מעצם נוכחותה של אחרות זהה לה. בין אם מדובר בהעתקה מכנית, כמו בעבודות של שרי לוין (או של פייר מנאר בסיפורו של בורחס), ובין אם מדובר בהטעיה, כמו בהדפסות הדומות למקור של ויק מוניז שהתקבלו מצילום של אובייקט אחר – הכפיל מעורר אי-נחת.

אל ההטרדה הבסיסית שמעורר הכפיל מתווספת כאן ארומה אירונית בשל ההבדלים הגדולים בינו לבין המקור. וינשטיין אינו מציג צילומים אלא אובייקטים, תבליטים, שיותר משהם דומים לצילומים של מירום, הם נראים, גם בקנה המידה, כמו האובייקטים שצולמו על ידי מירום: האדמה המבוקעת וצמחייתו של האגם. האובייקטים של וינשטיין שואפים להידמות לקנה מידה של 1:1, ואפשר לחשוב עליהם במונחים של תעתוע העין (trompe l'oeil ), או כעל דיורמות ללא מחיצות בין המוצגים לבין הקהל. המימדים והתעתוע מייצרים נשגבות, ראווה ואסוציאציות לכמה מודלים פרדיגמטיים של האמנות החדשה. ואולם, החומרים הצורמים, הזיפניים, מאפשרים לצופה לחשוב גם על "הגסיסה כעל מוצר צריכה". כמה זמן נדרש כדי שהצופה, אשר צועד על רגבי ה-MDF הקשיחים, יחייך או יגחך?

 

 

 

1. פטר מירום, שירת האגם הגווע, הוצאת דביר, תל אביב, 1960.

מירום צילם את ימת החולה בעיקר בשלב הייבוש הראשון, בשנים 1955-1954. ב-1957 שהה בפריז וביצע הדפסות שחור-לבן של התצלומים. באותה תקופה ניהל מו"מ עם מו"ל שוויצרי על הוצאת האלבום בחו"ל, אך בסופו של דבר הספר יצא רק בארץ, שנים ספורות אחר כך. הדפסותיהם של תצלומי  שירת האגם הגווע נשלחו למוזיאון תל אביב והוצגו בתערוכה שירת האגם הגווע: צלומים מהחי והצומח באגם החולה, שנפתחה בסוף אוגוסט 1957 – כמעט 50 שנים לפני תערוכתו של וינשטיין באותו חלל. 

2. מבוא לפסיכואנליזה: סדרה חדשה של הרצאות, הרצאה שלושים ואחת, בתוך כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי: מסות נבחרות ד'. תרגום: אריה בר, הוצאת דביר, תל אביב 1968, עמ' 244.

3 על הפוליטיקה של הייבוש ראו מאמרו של דני רבינוביץ, "גם לטבע אין זכות שיבה", הארץ, 15.7.1993.

4. Elisabeth Bronfen, Over Her Dead Body: Death, Femininity and the Aesthetic, Manchester University Press, p. 255.

5. שאול פרידלנדר, קיטש ומוות, על השתקפות הנאציזם, תרגום: ג'ני נבות, הוצאת כתר, ירושלים, 1982, עמ'  25-24.

6. Norman Bryson, Looking at the Overlooked: Four Essays on Still Life, Harvard University Press, 1990.

7. מירום סיפר על תחושתו כי בשירת האגם הגווע הצליח לצלם את "הטבע הטהור [...] אבסטרקט לא מבוים ולא מלאכותי בשילוב עם הקומפוזיציה של הטבע [...] הגעתי אל הטהור והמושלם, לאן אפשר עוד לשאוף". "קינתו של ארון מתכת: גיא רז משוחח עם פטר מירום", סטודיו, גיליון מיוחד: על היסטוריה של צילום מקומי, עורך אורח: גיא רז, מס' 113, מאי 2000, עמ' 77.

 

 



Copyright © 2010 Gal Weinstein. All rights reserved. ... XNET Creation