Weinstein Gal
עברית

דוגמאות של שברים
מירה לפידות

 

      ליהנות בטבע! אני שמחה לבשר שאיבדתי כליל את הכושר הזה.  

      אוסקר ויילד, The Decay of Lying: A Protest

 

נראה שלא כל-כך נוח לו בחוץ, לגל וינשטיין. בטבע חם, מציק, פתוח מדי. הוא אמנם נתפס כמי שמטפל במיתוסים הישראליים הגדולים, ורבות מעבודותיו – ובוודאי הבולטות שבהן, "עמק יזרעאל" (2002) ו"עמק החולה" (2005) – עוסקות בטבע. ואולם הוא דואג להתרחק ממנו בשני צעדים: האחד הוא השימוש בדימוי של הטבע (תצלום, תרשים או סכמה) כמקור, כלומר טבע "יד שנייה", מתוּוך; האחר הוא בחירת החומרים – צמר פלדה, אם-די-אף, שטיחים, פרספקס -  שהם לעולם חומרים סינתטיים, תעשייתיים, אנונימיים, נעדרי רגישויות, "קציצות חומרים" [1].

 

גם במיצב החדש "חתך" מופיע מין טבע מתווך שכזה, אבל באופן די חריג ביחס לעבודותיו האחרות שתוּלה בו גם דמות. המצב המתואר במיצב מופרך - שחקן גולף השקוע כולו בחבטה שתכף ינחית עומד על קרקע שנשברת, מתערערת ונשמטת תחת רגליו. מה המקור של שני הדימויים הלא-מתלכדים הללו ומהי העמדה הרגשית המונחת ביסוד הזיווג הזה?

 

המקור המיידי שהפעיל את וינשטיין הוא תרשים מתוך ספר דידקטי המציג תחת הכותרת "דוגמאות של שברים" צורות שונות של שברים בשכבות קרום כדור הארץ [2].  הסכמה הבהירה והגרפית שבספר לבשה ממד שלישי והפכה מעין חומה פיסולית החוצה את חלל הגלריה. שכבות הסלע הגאולוגיות קיבלו נפח ומרקם של רצועות מזוניט, אם-די-אף, סיבית ודיקט. מעליהן, בערך בגובה העיניים, שחקן גולף עשוי שעווה בירוק-חאקי ניצב על דשא סינתטי, אוחז במחבט, רכון לפנים,  כולו נתון בריכוז כדי לכוון את הכדור לתוך גומה. השחקן הוא אמנם דמות "ממשית" אך גם הוא מעוצב על-פי סכמה -  כמו הדמויות הקטנות הקבועות בגביעי ניצחון באליפויות ספורט או כמו חייל צעצוע שתפח לממדים מדאיגים – וכך הופך מעין פרוטוטיפ אנושי.

 

יש משהו מתעתע במיצב ביחס בין פני השטח לתחושת העומק. לכאורה ה"דשא" של שחקן הגולף הוא פני השטח, אבל החתך שאמור להציג את התרחשות העומק הופך בעצמו לפני שטח. כך נוצרת איזו בו-זמניות בנקודת המבט ביחס לשני מישורים הניצבים זה לזה, כזו שנוצרת בנסיעה בכביש בינעירוני החצוב בסלע ומבתר גבעה לשניים.

 

לעומת הוד שכבות הסלע השבורות בדופנות המכתשים בנגב למשל, השכבות הסינתטיות של "חתך" נעדרות שגב רומנטי. אבל בעצם כל השוואה בין עבודותיו של וינשטיין לבין הטבע מופרכת-משהו, שכן הטבע בעבורו איננו נקודת התייחסות או מקור לחיקוי. אם יש אצל וינשטיין "טבע" במובן כזה הלוא  הוא דווקא הנוף העירוני הסמוך לסטודיו שלו - רחוב העלייה בתל-אביב הגדוש חנויות פרקטים, שטיחים וטפטים. שם נמצא המגוון האינסופי המרתק אותו באמת. השכבות ב"חתך" לקוחות אפוא מהמרחב העירוני המקיף אותו ולכן הן לא רק מדמות שכבות גאולגיות אלא נראות כדוגמיות פרקטים הפרוסות לראווה, זו מעל זו, כמין רצפה שטיפסה אל הקיר. 

 

ואולם המימזיס המתקיים בעבודה עקרוני יותר מסתם העתק מדויק של יחידות השבירה; אצורה בו גם נאמנות עמוקה למהותה של הסכמה: היא לעולם אובייקטיווית, אדישה, לא-אישית, אל-זמנית ונטולת היסטוריה אמנותית. המהות הזאת משתמרת בחומרים המשמשים את וינשטיין – חומרים "פּרוֶוה", נטולי טמפרטורה רגשית.

 

לעומת הענייניות הקרה הזאת, בסיטואציה שיצר וינשטיין מתקיים מתח רגשי מטריד לנוכח הקיום השאנן של שחקן הגולף, שאינו מודע לרוחש תחתיו. גולף הוא ספורט זר, לא ישראלי, הוא מייצג שובע, ספורט של עשירים. הוא מציע לשחקנים חוויית טבע פסטורלית ומניח יציבות ורציפות של כרי דשא רחבי ידיים. תחת זאת האדמה רועדת. את המתח מעצימה עמדתו המיוחדת של הצופה הרואה משהו שהשחקן אינו מבחין בו. הצופה כ"יודע-כול".

 

וקיים גם ממד הזמן: הפעולה של השחקן מכוונת לחבטה הצפויה בכל רגע. זמן מדיד ומיידי. גם רעידת האדמה מתרחשת ברגע קצר, כהרף עין. אך אל מול צורת השבירה הסדורה והמאורגנת לא ברור אם אנו מביטים בתוצאה של מה  שאירע זה עתה או שמא באדמה שרעשה בעידן עלום. התשובה לשאלה הזאת היא קריטית לפרשנות שייתן הצופה למה שהוא רואה –אימה והזדהות שהוא חש עם השחקן שעולמו תכף ייחרב עליו, או אירוניה חריפה, מין בדיחה על חשבונו של שחקן הגולף שבחר לשחק דווקא באתר לא סביר שכזה.

 

יש אפוא בעבודה פער בין הנושא – שטמון בו פוטנציאל דרמטי ורגשי אדיר – לבין הניסיון של וינשטיין לעקר אותו מרגש על-ידי שימוש בחומרים ובמקורות חזותיים "סתמיים", לא אקספרסיוויים.

 

עם זה, נראה שאם חופרים עמוק יותר בשכבות ה"יבשות" של וינשטיין  מוצאים בהן גם מניע רגשי מורכב. החתך בשכבות הגאולוגיות הוא סוג של חפירה ארכאולוגית ובאופן מטפורי – אפילו ישיר מדי – אפשר לראות בו חפירה בשכבות הנפש, של גילוי חוויות מודחקות ודחוסות שלוחצות זו את זו. יש תחושה שמשהו מתחת אינו נותן מנוח, כמו העדשה החבויה תחת מזרני הנסיכה – אולי יחשפו אותה החפירה, החתך ורעידת האדמה. כיוון שההסתכלות של וינשטיין על העומק היא תמיד כעל חזית, מתקבלת ממנה השתקפות רגשית לא פשוטה: וינשטיין כמו חופר לגובה ובונה חומה (ומפתה להשתמש במשפט "ככה לא בונים חומה"). הוא מציב אותה מול הצופה ומעמת אותו עם הרצון לדעת מה יש "מעבר" לה, אך גם עם החשש מידיעה כזו, עם חוסר היכולת לחצות אותה ועם התחושה האמביוולנטית ביחס לחומה – כמכשול וכמגן. ואי-אפשר שלא להידרש לחומת ההפרדה, אותה התערבות בנויה ומלאכותית בנוף הטבעי, המבטאת פחד ומנציחה חרדה.

 

ל"עיניים של האבא" (1998) [הפניה לתמונה], העבודה האישית ואולי המסגירה ביותר של וינשטיין, יש מבנה דומה מבחינת היחס בין שכבות לפני שטח. בעבודה המוקדמת יצר וינשטיין הדבק (קולז') של חיבור אופקי בין החלק התחתון של פניו לחלק העליון של פני אביו, כמו בהרכבת קלסתרון. ההדבק הוא אילוסטרציה למשפט הטריוויאלי המתייחס לדמיון משפחתי –"יש לו את העיניים של אבא" – והוא מעמיד אותו במבחן. המהלך פשוט והאפקט עוכר שלווה. טווח אפשרויות הקריאה של העבודה עצום: ממיקומה בסוגת הדיוקן העצמי ועד ליחסיה עם הגנאולוגיה של האמנות הישראלית (עם רמיזה ל"עיניים של המדינה" של מיכל נאמן). אבל יותר מכול היא הרמה להנחתה לניתוח פסיכולוגי של יחסי אב-בן ושאלות של זהות ונפרדות, הן אלו הספציפיים של וינשטיין עצמו והן הכלל-אנושיים.

 

וינשטיין לא חזר שוב אל המקום החשוף שבעבודה זו ונדמה שהוא יוצר במכלול עבודותיו סוג של חומת הפרדה רגשית: יש תחושה של הסתייגות והימנעות מ"רק על עצמי לספר ידעתי". עבודותיו אינן ביוגרפיות ישירות ולכאורה יש בהן פנייה החוצה, אל "העולם". אבל איזה מין עולם זה?

 

רשימת נושאי העבודות האחרות של וינשטיין (מקצתן חדשות וטרם הוצגו) כמו לקוחה מרצף שידורי אסונות בערוץ 8: צונאמי, פיצוצים, שרפות, הוריקנים, רעידת אדמה, ואפילו האדמה המבוקעת ב"עמק החולה" כאסון אקולוגי. בבסיס כולם מקננת חרדה עמומה. העולם שבחוץ מאיים, מסוכן ושרירותי, וכאמור וינשטיין שומר על טווח ביטחון, כמו הצופה בבית, השקוע בכורסה עם השלט ביד, ורואה במסך קטן את איתני הטבע משתוללים. גם בעבודותיו הוא אינו נוגע ישירות בדרמה, בכאוס, במרחב הפתוח וחסר השליטה. להפך: הוא בוחר ייצוגים של אסונות בתצלומים ובסכמות מארגנות, לימודיות, שתכליתם הבנה. ההבנה המייצרת אשליה של שליטה ומשליטה סדר בסיטואציה כאוטית.

 

הפער בין הכאוטי לבין המאורגן מגולם בתהום הרגשית המפרידה בין טקסט מדעי המתאר את התופעה לבין הנובלה "רעידת אדמה בצ'ילה" מאת היינריך פון קלייסט (1807) המבוססת על רעש שהיה בצ'ילה ב-1647. הוא המניע את העלילה המפותלת והמזוויעה, שבה ברגע אחד משתנה גורלם של הגיבור, העומד להתאבד בתלייה בתאו בכלא, וגורלה של אהובתו שנידונה למוות בסקילה [3]:

 

"והנה קרס לפתע חלק הארי של העיר, משמיע שאון כאילו השמיים נופלים ארצה, וכל מה שרוח-חיים באפו נקבר תחת ההריסות. חֶרוֹנימוֹ רוּגֶרָה קפא מרוב פלצות[...] האדמה התנודדה תחת רגליו, כל קירות הכלא התבקעו[...] רועד, שערו סומר וברכיו פקות, החליק חרונימו על פני הרצפה המשופעת[...] אך יצא לחופשי והנה האדמה רעדה שנית והרחוב המעורער קרס כליל. [...] מיהר, חולף  על פני עיי אבנים וקורות בעוד המוות משתער עליו מכל צד[...] כאן כבר ליחכה להבה[...] כאן התפתל נהר המאפוצ'ו העולה על גדותיו[...] כאן השתרעה ערמת מתים, כאן זעקו אנשים מטה מגגות בוערים[...] כאן עמד אדם אחר, חיוור כמת, ונשא בלא מלים כפיים רועדות השמיימה. כשהגיע חרונימו אל השער  ועלה על גבעה מצדו האחר, התמוטט עליה והתעלף".

 

לעומתה הטקסט המדעי "שברים וקמטים" המלווה את התרשים שעליו התבסס וינשטיין מתאר בשפה לקונית ופשוטה את המכניזם של התנועות בקרום כדור הארץ:

"התנועה המתמדת של הלוחות בקרום כדור-הארץ יכולה למעוך, למתוח או לשבור שכבות סלע, לעוות אותן וליצור שברים וקמטים על פני הקרום כולו. בעצם שבר הוא סדק בסלע, שלאורכו מתנהלת תנועה של אחד הצדדים ביחס לצד האחר[...] שברים מתפתחים כאשר הסלע נתון ללחץ או למתיחה[...] תנועה לאורך השברים היא מהגורמים הנפוצים לרעידות אדמה. קמט הוא קפל בסלע, אשר נגרם כתוצאה מלחץ[...]"

 

העמדה של וינשטיין מול העולם שבחוץ, כפי שהיא משתקפת ב"חתך", היא עמדה של הימנעות. לא נוח לו בטבע, אבל בטוח לו במרחב הלא-אישי של אוסף הספרים המדעיים המרצף את הסטודיו. דווקא בייצוגים הנייטרליים טמון בעבורו פוטנציאל משמעותי יותר של נגיעה במציאות, גם אם בדרך עקיפה וספקנית. היטיבה לנסח זאת המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבּוֹרְסְקָה: "פעם, באירוע ספרותי, שאלו אותי מדוע במקום לכתוב על ספרות יפה אני עוסקת בסקירתם של ספרי מדע פופולרי וכל מיני ספרי ייעוץ. השבתי אז שפירסום מסוג זה אף פעם לא נגמר בכי טוב או בכי רע, וזה מה שהכי מוצא חן בעיני".

 

 

הערות:

  1. גל וינשטיין ויז'י מיכלוביץ', "וינשטיין את מיכלוביץ' חומרי בניין: שיחה מקוונת", מתוך: גל ויינשטיין: עמק החולה (קטלוג תערוכה), מוזיאון תל אביב, 2005. עמ' 41 והלאה.
  2. כדור הארץ, מתוך הסדרה: שפה כהרף עין, מילון ויזואלי נושאי, תרגום: ד"ר נעמי כרמל, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1996, עמ' 14.
  3. היינריך פון קלייסט, רעידת אדמה בצ'ילה, קולהאס ואחרים: כל הנובלות, תרגום: רן הכהן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2005, עמ' 118.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



Copyright © 2010 Gal Weinstein. All rights reserved. ... XNET Creation