Weinstein Gal
עברית

זירת הפשע הציוני – גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין

סמדר שפי


הנשימה אינה נעתקת בתעורכת היחיד החדשה של גל וינשטיין "עמק החולה", וקשה לומר במדויק מדוע. וינשטיין מציג בקומת הכניסה של ביתן הלנה רובינשטיין מיצב רצפה המשתרע על פני הקומה כולה, ובקומה השנייה הוא מציג עבודות ענק עשויות צמר פלדה, בטכניקה הייחודית והמצמררת שלו, ועליהן דימויים מספר התצלומים של פטר מרום, "שירת האגם הגווע" מ-1960. למרות האלגנטיות, האינטליגנציה והאמירה החברתית והפוליטית, ההתפעלות היא הרבה יותר אינטלקטואלית מאשר רגשית.

בעבודות קודמות, כמו גג הרעפים שהוצג בגלריה הקיבוץ ב-1999, וילונות הסיליקון שהוצגו בגלריה שלוש ב-2000, או קיר הלבנים וצינור הביוב העשוי כמעשה תחרה שהוצגו במוזיאון הרצליה ב-2004 - וינשטיין יצר הרגשה של הפתעה וערעור. ואולם הפעם, למרות הגודל והעשייה הווירטואוזית, העבודה נקראת כטקסט, כמעט כמניפסט.

וינשטיין בחר בנושא שכבר התקבע בתודעה כדימוי לכישלון המודרניזם הציוני, כרגע מפנה שבו אבד התום. הוא משתמש בספרו של מרום (כל התערוכה מבוססת על תצלומים מהספר), שכבר טופל בכמה וכמה הקשרים אמנותיים, ולמעשה נגאל מהשיכחה ונהפך לדימוי יסוד בתיאור הישראליות בכלל והישראליות והסביבה בפרט, לא פחות משורות שירים פופולריים (במיוחד "נלבישך שלמת בטון ומלט" המצוטט לעייפה).

וינשטיין מעתיק אל ביתן הלנה רובינשטיין את החולה המטאפורית, זירת פשע ההיבריס הציוני, השאיפה והאמונה בכוח להפוך בצה לאדמה פורייה, לשנות - ובדיעבד לפרוע - סדרי בראשית. זהו הביתן, העומד בלבה של תל אביב, העיר הנתפשת יותר ויותר כניצחון הגדול של העבריות החדשה, בניגוד לשנים שבהן הועלתה ההתיישבות העובדת על נס. הוא מציע מעין החולה חלופית, החולה שאינה דורשת יציאה מחוץ לעיר, אך גם כזאת שהיתה ואיננה, שהרי היום החולה שוב משגשגת והשמורה והאגמון הצמוד אליה מזוהים כאתרי טבע מובהקים.

יצירת מקום, העתקת מקום ומשחק על שאלת הממשות של מקום מעסיקים את וינשטיין לאורך העשור האחרון. בעבודה "גג רעפים" הוא התייחס לגגות האדומים, שהיו מזוהים בעבר הלא רחוק עם חלום הבורגנות הישראלי של בית צמוד קרקע, והיום מזוהים במובהק עם הבנייה בהתנחלויות. ב"עמק", עבודה שהציג במוזיאון הרצליה, הוא הציג את תבנית נוף עמק יזרעאל, מקום מיתולוגי שכאן היה עשוי חתיכות של שטיחים.

הפעם חשוב להתייחס אל העבודה של וינשטיין גם בהקשר הפנים-אמנותי. האסוציאציה המיידית העולה מן המיצב - החלק המשמעותי בתערוכה, למרות יופיין הכובש של העבודות בקומה העליונה - היא "חדר האדמה" של וולטר דה מריה, שגרסתו מ-1977, המוצבת ברחוב ווסטר בניו יורק, היא אתר עלייה לרגל לחובבי אמנות עכשווית (קדמו לגרסה זו חדרי האדמה שעשה האמן בגרמניה ב-1968 וב-1974, ולא שומרו). אסוציאציות נוספות: עבודות של ריצ'ארד לונג ובמידה מסוימת גם יוזף בויס.

מבחינת האמנות הישראלית, מהדהד כאן המיצב "שלום בית בני ברק" של יהושע נוישטיין, עבודת אפר גדולה שהוצגה ב-2000 במוזיאון הרצליה, ובאופן שונה, סמוי ומרומז, גם המיצב "הפתרון האין-סופי" של סיגלית לנדאו שהוצג בביתן הלנה רובינשטיין לפני פחות משנה. וינשטיין יוצר מקום חלופי למקום קיים, לנדאו המציאה מקום; וינשטיין מרוקן את החלל ומציע לצופה חוויה של פסיעה לא יציבה תוך התבוננות במה שיכול בקלות להיתפש כמונוכרום ציורי גדול ומינימליסטי, לנדאו הלמה במבקרים בדימויים בארוקיים. עם זאת, שניהם בעלי יכולת להשתמש באמנות הפועלת בקו התפר שבין הזר למוכר, ובכך הם מערערים על תפישות מקובעות.

טקסט הקטלוג המעניין, שהוא התכתבות בין האמן ליז'י מיכלוביץ, כולל דיון ארוך במהות החומריות של וינשטיין, בעבודה זו ובעבודות קודמות. מתוך התכתובת עולה המכנה המשותף לאם-די-אף ולצמר הפלדה - שני חומרים הנוצרים תוך ניצול שאריות של חומר אחר. הטרנספורמציה שהם עוברים יוצרת חומר חדש, שאין בו התכונות האופייניות למקור (לאם-די-אף אין סיבים, "עיניים", גוני צבעים ושאר תכונות המאפיינות עץ, ולצמר פלדה אין החוזק, המוצקות והעוצמה שמתקשרים לפלדה).

ויינשטיין עשה שימוש תדיר בצמר פלדה בשנים האחרונות, והוא עובד בו בווירטואזיות ההופכת אותו לציורי לכל דבר. מי שאינו עומד סמוך לעבודות יכול בקלות לטעות ולחשוב שזו עבודת עיפרון.

בתערוכה שש עבודות גדולות מאוד (620
x315 ס"מ) המשחזרות שלושה תצלומים של הצמחייה באגם לפני הייבוש ושלושה תצלומים במשך הייבוש. העבודות של וינשטיין יוצרות טשטוש אסתטי מסוים, אף שמרום צילם במיטב המסורת של "לפני" ו"אחרי", אבל בהיפוך. אם בדרך כלל ה"אחרי" יפה וטוב יותר, ביטוי לאמונה היוקדת של המודרניזם, הרי אצל מרום תמונות אלו מבטאות מצב של אחרי ההרס. מעניין לחשוב על כך שתפישת ההרס, כלומר - העמדה המוסרית המובלעת נגד הייבוש, היתה קיימת כבר בזמן שהדבר נעשה.

התצלומים של מרום, שעליהם מבוססת התערוכה של וינשטיין, הוצגו ב-1957 בתערוכה "האגם הגווע", במוזיאון תל אביב הישן. זה היה אקט של מעורבות פוליטית שאינו שכיח היום בממסד האמנותי. ביצירות של וינשטיין, הרבה בזכות הגודל והטכניקה, כל העבודות יפות - תצלומי החיים ותצלומי הגוויעה. זו אסתטיזציה של חיים ומוות, שלא ברור לגמרי אם היא מתגרה בצופים, באירוניה מסוימת, או מציעה מבט מעט נואש וניהיליסטי על מעשי איוולת.

 

 

 

 

 



Copyright © 2010 Gal Weinstein. All rights reserved. ... XNET Creation